Earth Etude for Elul 6 - Ode to a Woodchuck

 by Rabbi Katy Z. Allen

Woodchuck—

you who make your home in my yard,

I see you wandering,

and eating, 

always eating—

eating the grass (which is fine),

or the flowers I so carefully planted,

or the vegetable plants I’d thought would be safe—

this year you seem to especially enjoy zucchini,

having devoured their leaves not just once,

or twice,

or thrice,

but already four times, 

and it’s only July.

I remember in the past when I hated you— 

or perhaps it was your grandmother,

or great-grandmother, 

or great-great-grandmother—

when I wanted you removed from my yard,

and I tried to deter you,

to get rid of you. 

In vain.

But this no longer works for me.

Instead of you,

the hatred has passed, 

disappeared, vanished.

I no longer have the strength to fight.

I’ve come to understand that you, too, 

are one of G!d’s creatures,

made in the Divine image,

that you were, in essence, 

here before me.

Not you specifically, of course,

but your ancestors.

They were munching this patch of land

long before my ancestors invaded your territory.

It’s chutzpadik for me to believe you don’t belong.

What right have I to think I’m more important 

than you?

I admit it would be dissembling on my part

not to acknowledge the despair and sadness

that overcome me 

when my zucchini plants 

are suddenly bereft of leaves,

or when the plants I love 

don’t burst forth with color

because of your constant munching.

I honor my grief, 

holding it gently to my heart,

grateful that i no longer ooze with hatred

and that my desire to destroy is gone,

knowing that I am blessed,

but also knowing that i have much work to do

to extend this to so many others.

מרמיטה—

את שעושה את ביתך בחצרי,

אני רואה אותך מסתובבת

ואוכלת,

תמיד אוכלת—

אוכלת את הדשא (שזה בסדר),

או הפרחים ששתלתי כל כך בזהירות,

או צמחי הירקות שחשבתי שיהיו בטוחים—

השנה את נהנית כנראה במיוחד מהקישואים,

לאחר שזללת את העלים שלהם לא רק פעם אחת,

או פעמיים,

או אפילו שלוש,

אלא ארבע פעמים,

וזה רק יולי.

אני זוכרת בעבר כששנאתי אותך— 

או אולי זאת היתה סבתא שלך,

או סבתא רבא, 

או סבתא של סבתא—

כשרציתי שאת תיעלמי מחצרי,

וניסיתי למנוע ממך,

להיפטר ממך.

לשווא.

אבל השגאה הזאת כבר לא עובדת בשבילי.

במקומך, 

השנאה עברה, 

נעלמה, נכדה.

כבר אין לי כח להילחם.

אחרי הכל, הגעתי להבנה שגם את

אחד מיצירי האל,

נוצרה בצלם אלהים,

שהיית, בעצם, 

כאן לפניי.

לא בדיוק את, כמבן,

אלא אבותייך.

הם נשנשו בחלקת האדמה הזאת

הרבה לפני שאבותיי פלשו לשטח שלך.

זאת חוצפה מצדי להאמין שאת לא שייכת כאן.

איזו זכות יש לי לחשוב שאני יותר חשובה 

ממך?

אני מודה שזה היה להעמיד פניפ מצידי

לא להודות את הייאוש והעצב

שמתגברים עליי

כשצמחי הקישואים שלי

פתאום חסרי עלים,

או הצמחים שאני אוהבת

לא מתפרצים בצבע

בגלל הלעיסה התמידית שלך.

אני מכבדת את אבלותיי,

מחזיקה אותן ללבי בעדינות,

אסירת תודה שאני כבר לא מטפטפת שנאה

ושהחשק שלי להרוס נעלם,

בידיעה שאני מבורכת.

אבל גם בידיעה שיש לי הרבה עבודה לעשות

כדי להאריך זאת לכל כך הרבה אחרים.

Rabbi Katy Allen is the founder and rabbi of Ma'yan Tikvah - A Wellspring of Hope, which holds services outdoors all year long and has a growing children’s outdoor learning program, Y’ladim BaTeva. She is the founder of the Jewish Climate Action Network-MA, a board certified chaplain, and a former hospital and hospice chaplain. She received her ordination from the Academy for Jewish Religion in  Yonkers, NY, in 2005, and lives in Wayland, MA, with her spouse, Gabi Mezger, who leads the.singing at Ma'yan Tikvah.